ל. רון האברד | פרופיל ביוגרפי
חלוץ
טיס
הכול התחיל באביב 1931 – זמן לא רב לאחר שובו מהאוקיאנוס השקט – כאשר רון האברד בן ה-20 כינס פגישה גורלית ראשונה של מועדון טייסי הדאונים באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון. בהתחלה הגיעו פחות מתריסר בחורים נלהבים.
כלי הטיס היה דאון מדגם 'פרנקלין' והמתקנים היו פרימיטיביים; מגדל רעוע מעל חלקות דשא בגובה הברכיים ובוץ בגובה הקרסוליים, וסככה עם פח גלי ששימשה כהאנגר. עם זאת, קבוצת 'הנשרים של אוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון' נולדה, ורון האברד המריא לשחקים כדי לזכות בסופו של דבר ברישיון ה-385 להטסת דאון באמריקה.
עבור מר האברד וחבריו הטייסים, זה היה לטוס כמו שהאדם התכוון לטוס, "בצורה לא יציבה ולפי אינטואיציה", כמו שאמרו חדי הלשון באותה תקופה. המכשירים היו פשוטים – מד-גובה, במקרה הטוב – בעוד שאת כלי הטיס היו גוררים מהפגוש, או משגרים אותם מצוקים באמצעות כבלי באנג'י. ואל תטעה, זה היה מסוכן. ב-1931, כ-300 איש מצאו את מותם בכלי טיס לא ממונעים. בנוסף לכך, זכור שאלה היו במידה רבה ימים ניסיוניים: לינדברג חצה את האוקיאנוס האטלנטי רק ארבע שנים לפני כן.
באשר להתרשמויותיו מחוויות הטיסה שלו באותה תקופה, מאמר מ-1934 ממגזין The Pilot בשם "פלאש האברד", כנראה מתאר זאת בצורה הטובה ביותר:
"בכל פעם ששניים או שלושה טייסים נפגשים באיזור עיר הבירה, בין אם זה לשימוע בקונגרס או באיזה האנגר, קרוב לוודאי שתשמע שמזכירים את השם רון האברד יחד עם שמות תואר כמו 'המשוגע', 'הפרוע' ו-'המסחרר'. כמה שנים לפני כן, הטייס בעל השיער האדמוני הכה בעיר כמו טורנדו וגרם לבחורות לצרוח ולגברים חסונים לבכות מפעלולי הטיסה שלו. הוא פשוט התגרה באדמה להתרומם ולפגוע בו ...
כיום, הגיבור הצעיר שלנו חג לו בחוף המערבי, שם הוא כותב סיפורים למגזינים בין הטיסות. כעת הוא ידוע בתור אחד מטייסי הדאונים הבולטים ביותר במדינה".